התורמת המסתורית
על הסופר/ת והספר
אודות שולמית אדרי
שולמית אדרי גדלה באשדוד והתחנכה בפנימייה הדתית אור מרגלית, מקום שעיצב את אישיותה והקנה לה ערכים של נתינה, אחריות, אמונה ואהבת האדם.
לאחר סיום לימודיה בחרה להמשיך בדרך של עשייה משמעותית וביצעה שירות לאומי במסגרת עמותת עמינדב, מתוך רצון אמיתי לתרום לחברה, לסייע לאחרים ולהשפיע לטובה על סביבתה.
שולמית היא אישה סקרנית ובעלת עולם פנימי עשיר. בזמנה הפנוי היא נהנית לקרוא ספרי מתח, המשלבים חשיבה, דמיון וסקרנות, ומוצאת בהם מקור להשראה ולהנאה. לצד זאת, היא אוהבת לבשל ומאמינה שאוכל טוב הוא דרך לחבר בין אנשים ולהעניק תחושת בית, חום ואהבה.
המוזיקה מלווה אותה לאורך השנים ומהווה עבורה מקור לשלווה, השראה ואיזון. היא מאמינה שהרגעים היפים ביותר בחיים נוצרים מתוך נתינה, הקשבה והתמדה, ושכל מפגש עם אדם הוא הזדמנות להשאיר חותם חיובי.
באישיותה משלבת שולמית רגישות, מסירות, אחריות ואופטימיות. היא שואפת להתפתח, ללמוד ולהעניק מעצמה בכל תחום שבו היא פועלת, מתוך אמונה שערכים, יושרה ואהבת האדם הם הבסיס להצלחה אמיתית.
התורמת המסתורית
אישה הנמצאת בתקופה קשה מבחינה כלכלית מתפללת בערב שבת לפרנסה ולברכה. במהלך תפילתה נשמעות דפיקות בדלת, ובנה הקטן מודיע לה כי אישה זקנה מחפשת אותה. האישה הזרה אוחזת בידיה בקור בלתי טבעי, מברכת אותה ומנבאת כי מצבה הכלכלי ישתפר. לפני שהיא נעלמת, היא משאירה קבלה ישנה על תרומה לבית יתומים.
כאשר בעלת הבית מנסה לאתר את האישה, היא מגלה שאיש מהשכנים לא ראה אותה. גם מספר הטלפון שעל הקבלה מוביל לתגלית מטרידה: בית היתומים שאליו נתרמה התרומה נסגר לפני יותר ממאה שנים. לאחר שנים רבות מתגשמת הנבואה במלואה, והאישה נותרת עם השאלה האם פגשה אדם רגיל, מלאך או נשמה מעולם אחר.
התורמת המסתורית – שולמית אדרי
עמוד – 1
ישנם רגעים בחיים שאינם מרפים ממך לעולם.
לא משנה כמה שנים חולפות, אתה עדיין שומע את אותם הקולות, מרגיש את אותה הצמרמורת, ושואל את עצמך שוב ושוב אם מה שקרה היה אמיתי – או שמא מדובר במשהו שלא נועד להיות חלק מהעולם שלנו.
זה קרה לפני שנים רבות, בתקופה מאתגרת מאוד מבחינה כלכלית.
כל יום היה מאבק הישרדות חדש, וכל שקל נשקל בכובד ראש.
באותו ערב, הדלקתי את נרות השבת ונשאתי תפילה קצרה ורועדת לבורא עולם.
ביקשתי פרנסה טובה וברכה לבית.
בדיוק באמצע התפילה, נשמעו דפיקות על דלת ביתי.
בהתחלה הן היו שקטות ועדינות, כמעט מהססות, אך כעבור רגע הן חזרו – חזקות וקצביות יותר.
מאחר שלא רציתי להפסיק את התפילה, סימנתי לבני הקטן שילך לפתוח את הדלת.
חלפו כמה רגעים של שקט מתוח.
פתאום, הוא חזר אל החדר בריצה חרישית, פניו חיוורות כגיר.
"אמא…" הוא לחש בקול רועד, "יש זקנה בדלת… והיא מחפשת אותך".
עמוד – 2
האישה שלחה את ידה ואחזה לפתע בשתי ידיי.
האחיזה שלה הייתה עדינה, אך עורה היה קר בצורה בלתי נתפסת.
לא היה זה קור של יום חורף, אלא קור של שיש, קור של אבן קבורה שנחה במשך מאות שנים במקום שאור השמש מעולם לא הגיע אליו.
היא הביטה עמוק לתוך עיניי ולחשה:
"אל תדאגי, ילדתי… יהיה לך רק טוב בחיים".
ניסיתי לחייך אליה מתוך נימוס, אך הצמרמורת ששטפה את גופי שיתקה אותי.
כעבור שניות ספורות היא חזרה שוב על אותו המשפט, באותו הטון המדויק, המכאני והמצמרר:
"אל תדאגי, ילדתי… יהיה לך טוב בחיים".
זה לא נשמע כמו ברכה.
זו הייתה נבואה.
"מצבך הכלכלי עוד ישתפר… הרבה יותר ממה שאת חושבת,"
היא הוסיפה, והושיטה לי קבלה ישנה ומצהיבה על תרומה בסך עשרה שקלים לבית יתומים.
הנייר היה פריך וישן, נטול כל ריח מלבד ריח קל של עובש וזמן.
עוד לפני שהספקתי לומר מילה נוספת, היא הסתובבה על עקביה ויצאה.
באותו שבר שנייה, נשמעה טריקת דלת חזקה והדף הרוח הרעיד את כל חדר המדרגות.
הנחתי שמדובר ברוח פרצים מהקומות העליונות.
עמדתי שם קפואה, מהרהרת במילים שאמרה לי, כשלפתע עלתה בי תחושת אשם – אפילו לא הצעתי לה לשתות, והרי היה זה יום קיץ חם ומחניק.
רצתי במהירות אל חדר המדרגות וקראתי בקול:
"גברתי!"
אבל חדר המדרגות היה ריק לחלוטין.
הבטתי למטה, הבטתי למעלה.
שקט מוחלט.
זה היה בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית.
גרתי בקומה העליונה ביותר ולא הייתה בבניין מעלית.
איך אישה שבירה, שנראתה בת יותר ממאה שנים, הצליחה לרדת קומות שלמות בתוך שניות ספורות מבלי להשמיע קול?
רצתי במורד המדרגות, קומה אחר קומה, הלב שלי הולם בפראות בתוך החזה.
חיפשתי אותה בכל פינה, אך היא פשוט נעלמה, כאילו האדמה בלעה אותה.
סירבתי לוותר, עברתי דירה אחר דירה ודפקתי על דלתות השכנים.
עמוד – 3
שאלתי את כולם אם ראו אישה מבוגרת בלבן, אך כולם החזירו לי את אותו המבט התמוה.
"אף אחד לא היה כאן."
"אף אחד לא דפק אצלנו."
"על איזו אישה את מדברת?"
חזרתי לדירה מבולבלת, מבוהלת עד עמקי נשמתי.
ואז נזכרתי בקבלה המצהיבה שאחזתי בידי.
בפינת הנייר היה מודפס מספר טלפון ישן.
ניגשתי מיד לטלפון שבבית וחייגתי, אך הקו סירב להתחבר.
ניסיתי שוב ושוב, ובכל פעם נשמע רק צליל ניתוק חלול וקבוע, כאילו המספר הזה מעולם לא היה קיים.
בצעד של ייאוש, התקשרתי למוקד המודיעין.
מסרתי לנציגה את מספר הטלפון ואת שמו של בית היתומים המודפס על הקבלה.
מהעבר השני של הקו השתררה שתיקה ארוכה, ארוכה מדי.
שתיקה שגרמה לשיערות זרועותיי לסמור.
"גברתי…" הנציגה עצרה, קולה מהסס ומתוח.
"בית היתומים הזה אכן היה קיים… אבל הוא נסגר סופית לפני יותר ממאה שנים."
הרגשתי כאילו כל האוויר נסחט מריאותיי.
לא הצלחתי להוציא מילה.
ניתקתי את השיחה בידיים רועדות וישבתי לבדי בסלון החשוך, מביטה בקבלה הישנה שמצאתי.
עמוד – 4
הרגשתי כאילו כל האוויר נסחט מריאותיי.
לא הצלחתי להוציא מילה.
ניתקתי את השיחה בידיים רועדות וישבתי לבדי בסלון החשוך, מביטה בקבלה הישנה שמצאתי.
ניסיתי למצוא הסבר הגיוני – אשליה, מתיחה, טעות בזיהוי – אך שום דבר לא התיישב עם הקור המקפיא של ידיה ועם היעלמותה המוחלטת.
לאחר שבוע…
מכיוון שהייתי נחושה למצוא תשובה למה שקרה,
נסעתי לפגוש רב מקובל.
לאחר שהקשיב לסיפור, הוא שתק דקות ארוכות, פניו מרצינות.
"יש דברים שהשכל האנושי אינו מסוגל להסביר," אמר בשקט.
"ייתכן שזו הייתה התגלות של נשמה מעולם אחר, או מלאך שבא לבחון אותך בשעת דחק."
סוף טוב הכול טוב…
חלפו השנים.
המילים של אותה אישה התגשמו במלואן, והמצב הכלכלי שלי השתפר בצורה שלא יכולתי אפילו לחלום עליה.
הברכה – או הקללה – התקיימה.
איקוני איכות












