באופן קבוע חסמו השכנים את הכניסה לחניון של הבית.
משה היה שובר את הכלים ומתעצבן, ממהר לצלם, כאילו מישהו ישים עליו.
״עכשיו אני קורא למשטרה״ היו עיניו יוצאות ממקומן והרחוב היה די ריק, כמה מטרים קדימה הוא יכל תמיד לחנות, וזה לא שהיה לו משהו כבד לסחוב,
זה פשוט הפרינציפ ששיגע אותו.
למה שיחנו לו מחוץ לבית הפושטקים האלה?
מי הם בכלל שיעזו להתקרב לשער הירוק.
אמרתי לו ״משה, בחייאת, בוא נוריד את השער ותחנה בתוך החניה עצמה כמו כולם ותראה שאף אחד לא יחסום אותך״.
אבל לא, הוא התעקש, רצה לחנות על המדרכה מול השער ושיבינו שזאת חניה, בטוח שעושים לו דווקא.
מהחלון הוא היה מתצפת עם משקפת שחורה וגופיה צבאית, שהייתה כבר קטנה עליו בשתי מידות, הבן הקטן עבר וקטף לימון מהעץ הגדול.
״כל כך הרבה לימונים משה, מה אכפת לך שייקח אחד? אפילו שניים!
בסוף הם נופלים על הרצפה ונרקבים״.
בטוח שעושים לו דווקא, זה פשוט הפרינציפ ששיגע אותו, והנה סוף סוף תהיה לו הוכחה שאיתה הוא יוכל ללכת למשטרה, איש חוק הוא,
נעים הליכות ונחמד לסביבה.
״בחייאת איזה סרט אתה עושה, אני אכין לך פופקורן ותשב מול הטלוויזיה, בשביל מה עשינו מנוי?״
״פראיירית״ הוא קרא בבוז וחזר לחלון לצלם את הילד המסכן
מטפס על העצים.
אני הפראיירית, שמחתי, פחות יהיה לי לנקות את הרצפה המטונפת, מלאה בריקבון ומיץ לימונים.

תמיד אחרי התמונות הוא נרגע, פתאום המשטרה לא עניינה אותו וגם לא הלימונים ולא החניה.
ההוכחה עצמה, התחושה של ׳תפסתי על חם את הממזר הזה׳, מילאה בליבו את המקום של האזרח הטוב.
הוא איחד את הכל לתיקיה במחשב וקרא לה ״פושטקים״, ערך את התמונות כאילו הוא הולך לעשות תערוכה.
״בסוף תוציא אלבום עם כל התמונות האלה״
״את חושבת שזאת בדיחה?!״ צעק ושוב עשה את הפרצוף המצחיק של העיניים שיוצאות מהמקום,
חושב שהוא מפחיד אותי.
״את תראי אני אלך למשטרה״.

הפושטקים עמדו מעבר לגדר הירוקה, המשיכו לקטוף לימונים
ולחסום את החניה.
״משה תאסוף אותי מוקדם יותר היום, נעשה משהו מכל הלימונים״.
״בשביל מה?״
״ככה שנהנה מהם קצת, לא חבל על העצבים?״.
הגענו הביתה בין שתיים לארבע ואין נפש חיה, החניה ריקה והוא ממשיך בכביש, עושה עוד סיבוב ועוד אחד.
״משה מה קרה? למה אתה לא חונה?״
״זאת הזדמנות מעולה לתפוס אותם״.
״אי אי נו באמת, רצית שלא יחנו ולא חנו. תשחרר, יש לי לימונים על הראש״.
בבושת פנים הוא חנה ולא היה לו על מי לכעוס.
הבאתי ארגז וסימנתי שיעזור לי להוריד מהעץ.
הוא לקח את הארגז ועזר, אף פעם לא התלונן כשביקשתי משהו,
גבר טוב, בחרתי לא רע.
את כל הלימונים הוא הוריד.

״עכשיו זהו, לא יהיה מה לצלם״ צחקתי.
״זה לא מצחיק״, כמעט שנפל מהסולם כשיצאו לו העיניים.
״כן אני יודעת, אתה תלך למשטרה, קצר הומור משה מה קרה לך?״.
בבית הכנתי קנקן לימונדה וכמה חתיכות של פאי ולימון.
בבוקר למחרת דפקתי על הדלת והבאתי כיבוד לשכנים.
״יש לנו עץ מלא בלימונים, אם אתם צריכים אל תתביישו לקחת״.
״הו, תודה!״ אמרה סימה השכנה בהתרגשות. ״ניסים אוהב לטפס על עצים״.
כשיצאתי מהדלת ראיתי את בעלה חונה ממול השער הירוק.
״מה נשמע צביקה?״ צעקתי לו.
משה רץ במהירות לצלם מהחלון, העיקר שיהיה לו על מה להתעצבן ובמה להתעסק לפני השינה.

עוגה אחת השארתי לו, לנשנש כשהוא עורך את התמונות.
הייתה אחת שאהבתי במיוחד, רואים בה את הרכב של צביקה חונה מול השער הירוק והבן שלו ניסים מטפס מעל הגדר וקוטף לימונים.
״זאת התמונה המנצחת״ לגמתי מהמיץ המתוק ומשה עם פה מלא מהפאי התגאה בה:
״ראית? שני ציפורים במכה״.
ביחד אמרנו: ״פושטקים״.